התקשורת העויינת ופוגרום שלא היה

פרשת יצהר או "הפוגרום שלא היה" היא דוגמה קלאסית לחד-צדדיות הפוליטית שבגללה הרוב המכריע של התקשורת הישראלית זכה לכינוי "תקשורת עוינת".

ברצותו לעשות הון פוליטי מן הפרשה העלה ראש הממשלה באוב את המונח "פוגרום". מישהו מן המארס היה יכול לחשוב שהוא כיוון לשריפת בית יהודי ביצהר, לניסיון לרצוח בסכין משפחה יהודית ולפציעתו של ילד יהודי שם, ולא לתגובה הכמעט-סמלית של תושבי יצהר על הפיגוע הזה: השלכת אבנים על הכפר שמתוכו יצא ואליו חזר המחבל, שבירת כמה שמשות וירי באוויר.



תגובתו של אולמרט יכלה להלום היטב שליט אנטישמי: חוליגאנים גזענים תוקפים יהודים ויהודים מתגוננים או אפילו יוצאים לפעולת תגמול? מאשימים את היהודים בפוגרום! ומחליפים כמובן את סדר האירועים, או לפחות את הדגשים: את הזרקור הגדול מפנים נגד היהודים ואת התוקפנות האנטישמית ממוססים אי שם ברקע. לאולמרט, שהודח מן השלטון בכלימה ובקלון אחרי שנחל שח-מט בשתי המערכות, הפוליטית והמשפטית, והמחפש נואשות גראנד פינאלה פחות מחפיר לכהונתו כראש ממשלה, פרשת יצהר באה כמו עפ"י הזמנה. ההזדמנות הזאת להשמיץ את המתנחלים השתלבה לו היטב עם "הסכם המסגרת" שהוא מבקש להשאיר ליורשו – מילכוד פלסטיני בלתי הפיך. הוא לא יעזוב את הבית לפני שישאיר שם את ערימת הצואה הזאת ביחד עם ריח רע של גירוש יהודים ("חוק פינוי-פיצוי"), ובעזרת הצחנה הזאת הוא יחנוק את הריח האחר, את ניחוח השחיתות – נדל'נ, מעטפות כסף, גבייה כפולה, נהנתנות בזוייה, פרוטקציה מושחתת, חשד שוחד והפרת אמונים - שבגללו נאלץ לעזוב.



כיצד השתלבה התקשורת העוינת עם הטקטיקה הזאת של ראש הממשלה?



הידיעות הראשונות על המתרחש ביצהר סיפרו על "התפרעות" של מתנחלים בכפר עצירה קבליה: חדרו לתוך הכפר, ניפצו שמשות בבתים ובמכוניות, ירו ופצעו 5-7 ערבים. לאחר מכן הוזכר כמעט בשוליים שילד יהודי בן 9 נפצע קל ביצהר, ע"י "נער" ערבי שנכנס למאחז שלהבת, וה"נער" הזה גם הצית מיבנה ריק.

יחיד היה עיתון "הארץ" שמסר את העובדות כסידרן וכהווייתן. שלא כמו אחרים לא העלים חלק מן העובדות, ולא עיוות. רק אחרי כמעט יממה והשוואת מקורות נתקבלה התמונה השלמה, ונא להשוות.



- תחילה היה הפיגוע הערבי. מעשי היהודים באו רק בתגובה. זאת טכניקה ערבית מקובלת, להפוך את הסדר של סיבה ומסובב או להשתיק את הסיבה מכל וכל. לתקשורת הישראלית העוינת יש ממי ללמוד.



- לא "נער" ערבי תקף את הילד,אלא צעיר בן 18, חמוש בסכין.





- מה שהוצת לא היה "מיבנה", הגדרה שמעלה דימוי של צריף או מחסן כלים, כי אם בית מגורים, ורק כעבור שעות רבות ניתן היה ללמוד ש"ההצתה" הזאת שרפה אותו כליל על כל תחולתו, ואך בנס, משום שהמשפחה נעדרה מן היישוב, לא נגרם אסון כבד. "הפרט הקטן" של שריפת הבית היה חסר גם בנאום השיסוי של ראש הממשלה. גם את תמונת הבית השרוף ניתן היה לראות רק כעבור זמן רב.

- הושמט לחלוטין מן הדיווח, שהמחבל ניסה לחדור לדירה נוספת דרך התריס, וחדירתו נמנעה רק אחרי מאבק עם בעלת הדירה, שהורידה את התריס על ידיו.



- בפרשת הילד היהודי לקחה התקשורת סיפור ענק, גימדה אותו ולא השאירה ממנו אלא מעין קטטת ילד עם "נער".

לאמיתו של דבר הילד הזה הוא גיבור הפרשה כולה. הוא נשלח ע"י אמו,שהריחה את ריח השריפה,

להזהיר את המשפחה שהמחבל ניסה לחדור אליה. הוא עלה למרפסת הבית, ראה את ניסיון החדירה לבית, נאבק עם המחבל, הוציא ממנו את הסכין והשליך אותה, ויש גירסה ששבר אותה. המחבל תפס אותו והשליך אותו מן המרפסת במורד תלול ונמלט. היתה זו נפילה של כ-4 מטרים, שבנס יצא ממנה הילד כפי שיצא, פצוע קל עד בינוני. לולא איתרע מזלו להיות "מתנחל" שדינו בתקשורת העוינת הוא השמצה ורצח אופי, התקשורת היתה חוגגת את אומץ ליבו.



- שעות רבות עברו עד שהציבור למד שהמחבל נכנס ליישוב 25 מטר מעמדת תצפית של צה"ל. זה יכול לקרות, אך יש בכך כדי להסביר את הרגשתם של התושבים שעליהם לעשות משהו בעצמם כדי להרתיע את הכפר השכן.



- עד עכשיו לא הוזכר בתקשורת, שארגון טרור ערבי בשם "כתא'אב אחראר אל ג'ליל" – גדודי משחררי הגליל" - קיבל עליו אחריות על המעשה, כלומר שאכן מדובר במעשה טרור מובהק.



- לא נכון שמתנחלים חדרו אל תוך הכפר. לאחר יום שלם של השמצות התברר, שהם השליכו אבנים על פאתי הכפר שבמורד ההר וחלקם הגיעו לבית או שניים בקצה הכפר, וזה הכל.

ערוץ 10 בטלוויזיה, שעלה על כולם בשיסוי ובהסתה, הואיל להראות לצופים את תמונות הנזק בכפר: כמה שמשות מנופצות ועציצים שבורים. זה היה ה"פוגרום".



- אשר לירי, המתנחלים טוענים שירו באוויר. אין מחלוקת שהצבא ירה בכפר. עובדה, שלפחות אחד הפצועים הערבים נפגע בלסתו מכדור גומי, ולמתנחלים אין כדורי גומי. האלוף שמני, אלוף פיקוד המרכז, אמר בהוגנות שטרם נחקרו העובדות. אבל תקשורת וראש ממשלה עוינים אינם צריכים לחקור, הם כבר יודעים.



- שני פרטים "קטנים" שכחה התקשורת העוינת להזכיר: שאנשי הכפר עצירה אל קבליה הציתו בזמן האחרון שבע (!) פעמים שדות חיטה של יצהר וכן, שמן הכפר הזה יצאו רוצחיהם של שני צעירים יקרים, ליבמן והראל, הי'ד.

גם על שבע ההצתות הנ"ל התקשורת העוינת כמעט ולא דיווחה. הרי לא ב"מתנחלים-מציתי-זיתים-של ערבים" מדובר.



- ממש באותו היום, לרגל חג נוצרי, ארעו בחיפה מהומות אלימות באמת, ועל כך כמעט לא דיווחו.



עולים מברית המועצות קיבלו תזכורת מצמררת מימי סטאלין כשהאזינו לגל ב' ב"קול ישראל", שלכמה שעות דמה יותר ל"קול מוסקבה". כל חצי שעה פצח הרדיו בשתי הודעות דרמטיות של השליט: האחת, שרעיון א"י השלמה מת, והשנייה שבמדינת ישראל "לא יהיו פוגרומים נגד תושבים לא יהודים"( טוב שדייק, מפני שפוגרום נגד יהודים הוא ניהל בעצמו). אח"כ באו תיאורי הזוועה של "הפוגרום".



עדיין בגל ב' עלתה על עצמה המגישה ענת דווידוב, שאינה מסתירה את מגמתיותה הפוליטית. שאלותיה לאלוף שמני היו מדריכות, לוחצות וחד-צדדיות להחריד, עד שאילצה את האלוף להעיר שאינני יודע, מה בעצם היא רוצה ממנו. אח"כ ראיינה בקול מלטף ומתחנחן מתלונן ערבי, עד שמן השמיים ריחמו עלינו והקו נותק. את בני קצובר חקרה חקירה אינקוויזיטורית צולבת. שוב ושוב דרשה ממנו שיגנה את אנשי יצהר וכאשר לא עלה בידה, החל גל ב' לדווח ממהדורה למהדורה בנימה של "חטא על פשע": הם אינם מגנים! את הדיווח של כתב מן הכפר הערבי מיצתה עד לפרט המרשיע האחרון, אולם כאשר אותו הכתב דיווח מתוך יצהר, היא לא אפשרה לתת תמונה מלאה ורק לחצה בנקודה אחת: מה הם אומרים על מה שהם עוללו לערבים?



בני קצובר, ראש וועד הפעולה החדש של השומרון, לא התקפל תחת ההפגזה הארטילרית של דווידוב. רק שאלה אחת חבל שלא שאל: ואלו, גברתי המראיינת, כל תושבי יצהר היו אזרחים למופת לפי טעמך, לורדים אנגלים ממש – האם זה היה עוזר להם שלא ליפול טרף לחוק פינוי-פיצוי החדש ואח"כ לגירוש בכוח ע"י קלגסים לבושי שחורים בפוגרום מטעם השלטון? אם לא – מה היה להם להפסיד? מה זה יעלה ומה זה יוריד להם, שיהיו יפים בעינייך ויתנחלו בליבך הרחום? וגם זה: האם חשבת על כך, שממשלה ההופכת אזרחים תמימים לאנשים נואשים שגזר דין של גירוש תלוי מעל לראשיהם, גם כשיישוביהם חוקיים למהדרין – יכולה לצפות ממרי נפש כאלה רק למעשים שלא ימצאו חן בעינייך וגם לגרועים מאלה?



גירוש סטאליניסטי ותקשורת סטאליניסטית אינם יכולים לעמוד בפני עצמם. הקורבנות של שיטה כזאת, חזקה עליהם שיתמרדו לבסוף, ועל כן לא לחינם שלח סטאלין את קורבנותיו למחנות ריכוז. אי אפשר להיעצר באמצע. אין רודנות למחצה. הארץ הזאת תהיה דמוקרטית רק אם תבער את הדיקטטורה מן התקשורת הממלכתית ותשמור על זכויות האדם מפני גירוש ועקירה. או - שגם הדמוקרטיה הצולעת והחצי-מדומה השוררת אצלנו כעת, תסתיים רשמית ותהפוך בגלוי לדיקטטורה של האליטות.



יש לציין בסיפוק גם זאת, שמועצת יש"ע לא גינתה הפעם את תגובתם של אנשי יצהר, וגל ב' גם לא הצליח כנראה למצוא אף רב אחד לרפואה שיספק להם את הסחורה הזאת. בתגובה, גינה "קול ישראל" את אי-הגינוי.







"אל ג'זירה" לא היה יכול לכסות את ארועי יצהר יותר טוב מערוץ 10 של הטלוויזיה, שאפילו תקף את הצבא, למה לא פעל נגד המתנחלים ולמה אין עדיין עצורים (בקרב היהודים). הכתב של הרשת לא הסתיר את עוינותו ליהודים ואת הזדהותו בלב ונפש עם הערבים.



דווקא בערוץ הראשון זכו צופי "מבט" לדיווח הוגן מאת הכתב בני ליס, והוכחה לכך – הוא פתח בבית השרוף ולא הפך את סדר הארועים. מישהו עוד יינזף שם ...



הדיווח התקשורתי בפרשת יצהר חושף זיקה ישירה בין דעותיהם והשקפותיהם של הכתבים, המגישים והעורכים לבין התוצרת שהם מפיקים.

אין תקנה לתקשורת הבולשוויקית בישראל אם לא יוציאו את המונופול על המיקרופון מן הדמויות הידועות כמכורות בלב ונפש ל"מחנה השלום". או, לחילופין, אם לא יאזנו כל איש שמאל באיש ימין וישלחו למשל שני כתבים: אחד, חסיד פלסטין, יכסה את עצירה קבלייה והשני, פרו-יהודי, יישלח ליצהר (והואיל ואין, יצטרכו להעסיק אחד כזה).



אליקים העצני